מה זה מיינדפולנס ואיך זה קשור לנשימה מודעת?

אני משתפת איתכם בשיחה עם מתרגלים.

"אתם מתרגלים מיינדפולנס?", שאלתי.

אמרו לי "כן!" "מה זה מיינדפולנס בשבילכם?" שאלתי. "אמרו לי, "להתבונן במחשבות וברגשות שעולים. אבל מיד אנחנו שוכחים את הנשימה והוגים במחשבות."

"מיינדפולנס הם לא המחשבות והרגשות העולים כאשר מתבוננים בנשימה." אמרתי.

והוספתי,

"לא רק לכם יש קושי, לא רק אצלכם המחשבות והרגשות משתלטים על תשומת הלב ועל התודעה במרחב הפנימי.

זו שאלה קדומה, השאלה איך מגיעים למרחב ריק ומואר, אל ה-STILLNESS.

זכרו שהמטרה של התבוננות מודעת בנשימה היא להגיע לאותו מרחב שקט, נקי וחף ממחשבה, רגש ודימוי. מרחב שנוכחים בו אך ורק ארבעת צעדי הנשימה אל מרחב ריק ומואר ואחר כך מרחב מואר ושקט.

"גם אם מגיעים אליו לזמן קצר, איך נשארים שם למשך זמן?" הם שאלו.

"התשובה היא פשוטה ומאתגרת בו זמנית. תרגול.

אבל תרגול דורש להקדיש זמן כל יום ואולי פעמים ביום ולהתמיד.

בדרך ההתמדה כשמסבים את תשומת הלב אל ארבעת מצבי הנשימה, המוח משתעמם ונלחם בה ומביא מחשבות וריגושים. דרושה שליטה בתשומת הלב והפנייתה אל המקום המואר הריק כדי ל"חתוך" דרך המחשבות והריגושים המסיטים את תשומת הלב. במאבק הזה, לפעמים הרגשות והמחשבות מנצחות. על כן, בכדי להקל על הדרך, לפעמים, צריך להרפות מהתבוננות בנשימה המודעת ולהעניק תשומת לב ממוקדת וקשב למחשבות, לכאב, לזיכרון שצץ ולא מאפשר ריכוז בנשימה אל המרחב הריק והמואר.

לכן פיתחתי את שיטת ההתבוננות בשבעת מרחבי התודעה. כאשר, בכל שבעת מרחבי התודעה, זה אחר זה, מתבוננים במחשבה, ברגש, בדימוי שמפריעים לנו להישאר במרחב הריק, מקבלים תובנות של ריפוי, "עוברים" דרכם והם מרפים ומשחררים אותנו לשוב להתבונן ולשהות המרחב הריק המואר והשקט."

בואו נצלול אל החוויה בזמן הנשימה המודעת.

כולנו נושמים מרגע לידתנו, אך מתייחסים לנשימה כמובנת מאליה ולא מקדישים זמן וקשב לפעולה החיונית הזו שהגוף מבצע שוב ושוב במחזוריות. לאותה פעולה ראשונה וראשונית שעשינו כשיצאתנו לאויר העולם.

הנשימה היא מקצב חיים וסמן מדויק ביותר המאותת אי־סדירות בחיינו. מקצב של נשימה מאוזנת ובריאה הוא כאשר יש שוויון בין ארבעת המצבים: שאיפה, מלאות, נשיפה, ריקות, ומבחינה פיסיולוגית השאיפה מעמיקה מחלל האף לגרון, לחזה, לסרעפת בתחושה שהיא נדחפת עד לבסיס האגן, המלאות הנשיפה והריקות כולן מאוזנות מבחינת משך הזמן. כל ואריאציה אחרת של מקצב או הדרך שבה האוויר נכנס לגוף ויוצא ממנו היא הדרך של הנשימה לאותת על יציאה מאיזון מנטאלי או פיזי.

איך בודקים מה לא מאוזן?

נושמים, מתבוננים ומודדים את משך כל אחד מצעדי הנשימה. כל צעד בנשימה הוא מקור לקבוצה של יכולות.

השאיפה- כשמה כן היא קשורה לשאיפות אבל היא בעיקר יכולת ההזנה שלנו בממד החומרי והרוחני. המלאות קשורה ליכולת שלנו לקבל ולהתמלא ולאחוז במה ששייך לנו ומגיע לנו בממד החומרי והרוחני. הנשיפה קשורה ליכולת שלנו לפעול בעולם ולבטא את עצמינו, והריקות מסמל סוף והתחלה חדשה, היכולת לשהות באי ידיעה, להתעלות לרבדים רוחניים גבוהים, להבריא ולקבל השראה ליצירה.

כאשר אתם בוחנים אם שאפתם עמוק לבטן התחתונה, וכמה זמן נמשך כל צעד ואיזה חלק מארבעת הצעדים ארוך ואיזה קצר, זכרו שארבעת הצעדים מסמלים את האופנים השונים בהם אנו פועלים. איזון המשך של כל אחד מהם מטפל ישירות במקור כל הפעולות שהוא המקור להן.

זה הרגע בו תתקלו בתכנים העולים כמחשבות, רגשות, תחושות, דימויים וצרכים שידרשו תשומת לב. זה הרגע שאולי תשכחו שבעצם אתם פה להתבונן בנשימה. אז איך אפשר לכוון את תשומת הלב שוב ושוב אל תחושת הנשימה המשתנה בין ארבעת מצבי הנשימה ובמיוחד להתבונן אל הריקות כשיש כל כך הרבה הפרעות?

בשלב הזה אני ממליצה לעצור רגע,

להתבונן בשבעת מרחבי התודעה בתוכן שעמד ודרש תשומת לב. שבעת מרחבי התודעה מאפשרים הבנה עמוקה של אותו תוכן ותשומת לב לאותו תוכן בכל אחד מהמרחבים משחררת את האחיזה שלו בתשומת הלב.

השפה הפנימית היא לפעמים סימבולית, לפעמים של תחושות ולפעמים של תובנות.

אתם פה כדי שאני אעזור לכם ללכת את הדרך להכיר את התכנים בכם הדורשים תשומת לב, ולשוב לדבר העיקרי: שהות והתבוננות מודעת בנשימה אל המרחב המואר והריק.

למה כל כך חשוב לשהות במרחב המואר הריק השקט?

ככל שגדל משך הזמן שבו מודעים לפעולת הנשימה והווים בה, כך מצליחים להגדיל את המודעות לעצמי ולמציאות. ראיית המציאות מתחדדת. השקט הנפשי מתעצם והתפקוד בחיים הופך למדויק ונכון עבורכם. זוהי דרך להפחית את הסבל המתלווה לאורחות החיים המושפעות מרגשות ומחשבות.

מחשבות ורגשות אלה הם התניות וכדי להתפתח רוחנית כדאי לעשות את כל התיקונים שהנשמה שלכם מבקשת לעשות. כך אפשר להיפרד מהתניות המפעילות אותנו בעל כורחנו ומכוונות את חיינו בבלי דעת. ככל שמשך הזמן של תשומת הלב לנשימה אל המרחב המואר הריק גדל, אפשר להיות עדים למחשבות, לרגשות, לתחושות, לצרכים, לדעת ולחוש אותם, לשחרר את תשומת הלב שלנו מהמיגנוט שלהם, לבחור לא להיות מושפע מהם, או אם לפעול בהשפעתם או לשחררם. נוצר מרחק תודעתי ומרחב ריקני בין העד המתבונן ל 'אני' החושב, המרגיש, הצריך והחש.

בכדי להגיע ליכולת זו כדאי לתרגל התבוננות מודעת ארבעת מצבי הנשימה אל המרחב המואר והריק, במשך 20 דקות בבוקר ו־20 דקות לפני השינה.

הגוף הפיזי ונשימה מודעת

קשב לחוויה הפיזית המשתנה בארבעת הצעדים אינה קשב לריקות. התחושות הן פיזיות וקונקרטיות אך המיקוד בהן בונה יכולת לשלוט בהכוונת תשומת הלב בלי להתמגנט ולשכוח את הנשימה והוא צעד בדרך לקשב ממושך והתבוננות בריקות מוארת.

הפעולה של התבוננות בחוויית הנשימה ומיקוד תשומת הלב בה היא חשובה לתרגול. הלימוד והקריאה אמנם עוזרים להבין את הדרך ומלמדים אותנו להגיב על תכנים שמתעוררים. יש ספרות רבה העוסקת במדיטציה, בנשימה ובמצבים המנטאליים שאנו חווים במשך המדיטציה וכדאי להמשיך לקרוא וללמוד על כך מחוויותיהם של אחרים. עם זאת, לדעתי, יש לזכור שהדברים הכתובים, על אף חשיבותם וחוכמתם, על אף שהם מכוונים אותנו והופכים לכלים משמעותיים, אינם שקולים לחוויה אישית, ורק את.ה עצמך עֵד יחיד לעולמך, את.ה מורה הדרך הנכון והטוב.ה ביותר לעצמך. ולכן אין תחליף לתרגול.

התחושות הקטנות

בתרגול הנשימה המודעת חשים תחושות המרמזות על קשרים פיזיולוגיים בין איברי הגוף. כשמקשיבים לתחושות הקטנות והעדינות, מתעוררת מודעות להתאמה הסימטרית בין האיברים כמו הקשר הסימטרי בין צד ימין לצד שמאל, בין הכתפיים והשכמות לאגן, בין עצם הזנב לקדקוד, בין גשר כף הרגל לאיברים הפנימיים ועוד. למשל קיימת התאמה סימבולית בין הפנים לגוף: הפה והלסתות נמצאים בהתאמה לאגן, האף נמצא בהתאמה לאזור הסרעפת ולעמוד השדרה והעיניים בהתאמה ללב. כך למשל יש סימטריה בהצלבה בין השכמות לאגן. האגן מושפע מן השכמות ומשפיע עליהן.

היכולת לחוש את הקשרים בין האיברים בגוף משתכללת ככל שמפנים את תשומת הלב לתחושות הפיזיות העדינות המתעוררות בזמן התבוננות פנימית ואפשר לחוש זאת כדגדוג, זרמים, מחושים, תחושת נוקשות או נעימות או הרפיה העוברת ממקום למקום בגוף. מתברר שהגוף אמנם סימטרי אבל התחושות לא בהכרח דומים. למשל יד ימין יכולה לחוש כבדה בעוד יש שמאל קלה או להפך. המודעות לדקויות התחושתיות של הגוף הפיזי חשובה מאוד כי הגוף הוא השורש שלנו בעולם הזה, הוא הכלי באמצעותו אנחנו פועלים בעולם והתקשורת עם הגוף מטייבת את איכות החיים שלנו.

אפשר להניע בעדינות את אחד מאיברי הגוף ולהקשיב לתחושות שמתעוררות בשאר האיברים. אם מתעוררת תחושה עדינה בחלק אחר של הגוף, סימן שהשניים קשורים זה לזה. לא תמיד צריך לחפש הסברים ולהבין מדוע, העיקר הוא להכיר קשרים אלה המופיעים בכם. לכן כדאי לעקוב אחר רצף התחושות, להאמין להן וללמוד מהחוויה האישית. גם כאשר מסבים תשומת לב לתחושות לא נעימות ובוחרים לשהות בהן כדי לרדת לפשרן ולשחרר אותן, גם אז מתוגמלים בהרגשה טובה, בבריאות ובתובנות.

בטרם תשומת לבנו מוסבת לקיומן, רובנו מתעלמים לחלוטין מהתחושות המתעוררות בזמן הנשימה ואנו נוטים לא להעניק להן תשומת לב. אך כשמתבוננים בהן מגלים עולם תוכן חדש. במובן מסוים, התעלמות מן הנשימה היא התעלמות מכוח החיים. כאשר אנחנו קשובים לתחושות הפיזיות המתעוררות נגלה שאין נשימה אחת דומה לאחותה ושבכל פעם המרחב הפיזי "מנגן מנגינה שונה". בכל צעד של נשימה יש שינוי של תחושת הגוף ותחושת קצב, שינוי של תחושת העצמי ושינוי של הרעשים המפריעים לקשב הפועלים בממד הזמן.

כל נשימה המורכבת מארבעה חלקים היא צעד קדימה בזמן קצוב לחיים. לכל אחד מאתנו מספר קצוב ולא ידוע מראש של נשימות, של צעדים בדרך קדימה וחבל לעבור את החיים בלי לחוש איך זה מרגיש לנשום ברובד הפיזי הנפשי והרוחני.

בתרגול מכוונים להתבוננות בנשימות ונמנעים מהתבוננות בקרנבל החיים הצבעוני והמרתק לעתים, אך המסיח את הדעת. המטרה היא לשהות במרחב ריק ומואר ושקט ותשומת הלב מופנית רק לנשימה בתוך השקט, רק לתחושות העדינות של הקיום בכל צעד נשימה השונה מקודמתה.

אבל מה אם בתרגול יום יומי של הנשימה המודעת יש קרנבל שלם שמסיח את הדעת. מחשבות רגשות זיכרונות כאב, עצב טרדות שגונבות את תשומת הלב?

זה הרגע לעצור.

לכן אתם פה.

בכדי שנתרגל בכל פעם מחשבה או רגש שממגנטים אתכם ומשכיחים את הנשימה ואת המרחב הריק המואר.

זה הרגע להתבונן באותו תוכן בשבעת מרחבי התודעה, לחקור אותו ולהבין מדוע התוכן הזה קורא לכם? מה התיקון שהו מבקש? ומה התיקון שתעניקו לו.